הנוטל שכר לדון, כל דיניו שדן בטלים (שו"ע חו"מ סי' ט ס"ה. וראה גם בשו"ע הרב יו"ד סי' א בקו"א סק"ז), דחיישינן לכל הדינים שמא נטל שכר עליהם. אא"כ ידוע שלא נטל בו שכר, ואז אותו הדין הי' דין אע"פ שנטל שכר על דינים אחרים (שם בסמ"ע סקי"ג). ודיניו בטלים אפי' אם פסק כדין ואפי' במילתא דלא תליא בשודא דדיני (כדמשמע ברמ"א אה"ע סי' קנד סדר הגט ס"ד. וראה גם בשו"ע הרב שם), משום קנס (שם). ומותר ליטול שכר בטלה דמוכח (שו"ע שם) כשבאו שניהם מעצמם וביקשו מהדיין לדונם (כדמוכח ברמב"ם הל' סנהדרין פכ"ג ה"ה). משא"כ כשהזמין הנטען לדין וביקש ממנו שכר (בטלה), דהוה תרתי דסתרי. ואם מ"מ נידהו, ראה שו"ע יו"ד סי' שלד סעיף לט.

והרבה ישוב הדעת ויראת שמים צריך לדון ולהורות (ובפרט בזמנינו), ולא די בחזקת כשרות דכל ישראל אלא שיודעים בו שהוא אדם כשר. ואם כן איפוא, מאחר דאיכא חימוד ממון (אף שיש לו אמתלא שרובם ככולם עושים כן) ומשנה מפורשת ותלמוד ערוך הוא (בכורות כט ע"א) שהנוטל שכר לדון דיניו בטלין, שקנסוהו לבטל מעשיו הואיל ועבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם, והואיל וכן, אם הזמינהו לדין והתרו בו שאם לא ישלם להם שכרם יכתבו עליו כתב סירוב והיתר ערכאות, דהוי גזל (ראה שו"ע הרב שם סקי"א), וכ"ש וק"ו אם כבר הכריזו עליו שהוא "מסרב לדין" (ועברו על מ"ש בתורה (ויקרא יט, טז) "לא תלך רכיל בעמיך" ועל "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז, כד), דמקרי רשע (ובפרט שכתבו עליו שקר, והמעיד שקר בחברו ראוי שישליכוהו לכלבים (מכות כג ע"א)), "הרי הרשע אינו אדם כשר ואינו ירא את ה' ודאי, רק שבדבר שלא נחשד בו מוקמינן לי' בחזקת כשרות דכל ישראל, אבל לא מיקרי אדם כשר וירא שמים לכל מודה על האמת, כי הרשע ואדם כשר וירא שמים שני הפכים" (ראה שו"ת אדה"ז סי' ט), אין להאמין בי"ד כזה כלל.

עי' או"ת סי' יב באורים סק"ד. ויש להעיר על מה שנוהגין בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל (ראה שו"ת אג"מ חו"מ ח"א סי' לב, והוא כנראה ע"פ מ"ש בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קמה), דהיינו דוקא ברצון הבעלי דין. ואין זה ענין מוחלט אלא הכל לפי ראות עיני הדיין (שו"ת אג"מ שם). והנה בכ"מ נתפשט המנהג שבשטר בוררות כתוב דיש כח לבית דין לעשות פשרה ע"פ יושר או פשרה קרובה לדין. ופשוט יותר מביעא בכותחא שאסור להכריחם ולאיים עליהם (בנידוי וכתב סירוב וכה"ג) לחתום ולקבל קנין (ראה חו"מ סי' יב ס"ז) על הסכם כזה. ואף כי לפעמים, כדי להשכין השלום, יכולים ללחוץ עליהם להתפשר ולומר כי מחוייבים לוותר מרצונם כ"א לצד שכנגדו למען אשר עי"ז יתקיים גם הצד שלו (עי' שו"ת משיב דבר ח"ג ס"י), וראוי להזהיר ע"ז אולי יצייתו, אבל בכפי' גמורה א"א בשום אופן. והה"נ, שבמקום שאין הדבר יכול להתברר יש לדיין לפסוק לפי ראות עיניו או ע"פ פשרה (סמ"ע סי' יב סקי"ב), והיינו גם בע"כ דבעלי דינים ובלי חתימותיהם, אבל אין מקום להתעסק בפשרה רק במסילת התורה, והדיין המפשר בלי רשות התורה לגזלן יחשב. וראה מ"ש הגה"ק מהר' צבי אלימלך  מדינוב (בעל הבני יששכר) בספרו דרך עדותיך (יהושע א,ז בקטע המתחיל אל תסיר ימין ושמאל), הובא דבריו בספר סדר הדין עמ' קיט: "חדשים מקרוב באו ומפשרים כטוב בעיניהם למחצה ולשליש ולרביע באין טענה ומענה .. ישתנה שמם מפשרנים לגזלנים .. וכל מי שיש בו יראת שמים ירחיק מפתח ביתם .. ובאם הי' כחי להתהלך בגדולות אז הייתי אומר בדור הזה לגדור גדר לבטל הפשרות הגם שמצוה הוא, כי פשרה הנהוגה אינה מצוה רק גזל וחמס."