Did you know?
כל אדם מחוייב לבא לב"ד כשתובעו אחד שליכא בזה אלא הודעה בעלמא איך שפלוני קוראו לדין מצד איזו תביעת ממון (שו"ת אג"מ יו"ד ח"ג סי' קמב).
ואע"פ דלשמתא וכתיבת פתיחא צריך דוקא שיהיה שליח הב"ד ודוקא כשהיו במותב תלתא והזמינו בשם שלשתן (שו"ע חו"מ סי' יא ס"ב. וראה בסמ"ע שם סק"ט. דלא קיי"ל כשמואל ששנים שדנו דיניהם דין (ש"ך רסי' ג)), משום דהשמתא הוא על האפקירותא שלא חש לדברי הב"ד ששלחו לו שיבא לפניהם, וכשהזמינו בעל דינו (אפי' אם הזמינו בעל דינו בעדים) לא חשיבא אפקרותא (חידושי הריטב"א מ"ק טז ע"א), אבל להתירו להתובע שיתבענו בערכאות וגם להחזיקו כסרבן, סגי בהודעה בלבד (שו"ת אג"מ שם).
One can initiate a Din Torah by directly inviting his opponent to defend himself before a panel of unbiased adjudicators.
If a Beis Din sees that his opponent is Mesarev l'Din (i.e., the opponent either ignores the claimant's Hazmono or outright refuses), it could issue a Heter Arko'os document giving the claimant halachic permission to take the matter to secular court.
Details regarding both options can be found here.
הנוטל שכר לדון, כל דיניו שדן בטלים (שו"ע חו"מ סי' ט ס"ה. וראה גם בשו"ע הרב יו"ד סי' א בקו"א סק"ז), דחיישינן לכל הדינים שמא נטל שכר עליהם. אא"כ ידוע שלא נטל בו שכר, ואז אותו הדין הי' דין אע"פ שנטל שכר על דינים אחרים (שם בסמ"ע סקי"ג). ודיניו בטלים אפי' אם פסק כדין ואפי' במילתא דלא תליא בשודא דדיני (כדמשמע ברמ"א אה"ע סי' קנד סדר הגט ס"ד. וראה גם בשו"ע הרב שם), משום קנס (שם). ומותר ליטול שכר בטלה דמוכח (שו"ע שם) כשבאו שניהם מעצמם וביקשו מהדיין לדונם (כדמוכח ברמב"ם הל' סנהדרין פכ"ג ה"ה). משא"כ כשהזמין הנטען לדין וביקש ממנו שכר (בטלה), דהוה תרתי דסתרי. ואם מ"מ נידהו, ראה שו"ע יו"ד סי' שלד סעיף לט.
והרבה ישוב הדעת ויראת שמים צריך לדון ולהורות (ובפרט בזמנינו), ולא די בחזקת כשרות דכל ישראל אלא שיודעים בו שהוא אדם כשר. ואם כן איפוא, מאחר דאיכא חימוד ממון (אף שיש לו אמתלא שרובם ככולם עושים כן) ומשנה מפורשת ותלמוד ערוך הוא (בכורות כט ע"א) שהנוטל שכר לדון דיניו בטלין, שקנסוהו לבטל מעשיו הואיל ועבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם, והואיל וכן, אם הזמינהו לדין והתרו בו שאם לא ישלם להם שכרם יכתבו עליו כתב סירוב והיתר ערכאות, דהוי גזל (ראה שו"ע הרב שם סקי"א), וכ"ש וק"ו אם כבר הכריזו עליו שהוא "מסרב לדין" (ועברו על מ"ש בתורה (ויקרא יט, טז) "לא תלך רכיל בעמיך" ועל "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז, כד), דמקרי רשע (ובפרט שכתבו עליו שקר, והמעיד שקר בחברו ראוי שישליכוהו לכלבים (מכות כג ע"א)), "הרי הרשע אינו אדם כשר ואינו ירא את ה' ודאי, רק שבדבר שלא נחשד בו מוקמינן לי' בחזקת כשרות דכל ישראל, אבל לא מיקרי אדם כשר וירא שמים לכל מודה על האמת, כי הרשע ואדם כשר וירא שמים שני הפכים" (ראה שו"ת אדה"ז סי' ט), אין להאמין בי"ד כזה כלל.
One can refuse a Din Torah if the Beis Din requires payment to be rendered for its service. In this instance, the Beis Din would not be in the position to issue a Ksav Siruv (bill of refusal) or Heter Arko'os (Halachic permission to take a claim to secular a court).
A Dayan can only request payment when disputants come on their own accord and the fee is compensational.
בדרך כלל לא אמרינן דינא דמלכותא דינא בין יהודים[1] אלא היכא דידוע דנהיגי הכי והוא מנהג פשוט[2], ואז י"ל דמדשתקי כבר קבלו עליהם תנאי זה[3] וכל תנאי שבממון קיים. וקנין הנהוג מצד דד"מ מהני מדין סיטומתא[4] חוץ מקנין כסף[5].
[1] סמ"ע סימן שסט ס"ק כא. ש"ך חו"מ עג ס"ק לט. שו"ע הרב הלכות גזל סעיף יט. שו"ת צ"צ חו"מ סי' פו סק"ז בשם הש"ך סי' שנו סק"י (דלא מהני דד"מ לחוד אלא משום דהכי נהיגי עכשיו ור"ל שתקנו כן חכמינו האחרונים, משא"כ בדליכא תקנה בהא מילתא).
[2] חו"מ סימן שלא סעיף א.
[3] ראה ש"ך חו"מ סימן מב ס"ק לו (דמסתמא הי' דעתו..דוקא כשידוע שזה ידע).
[4] ראה שו"ת צ"צ חו"מ ססי' לח.
[5] ראה בשו"ת צ"צ יו"ד סי' רל"ג שמבאר שבשו"ע הרב סי' תמא קו"א סק"ד משמע דלא אמרינן שמעות קונות אפי' משום סיטומתא (ודלא כהמבואר בתשובת [הרשב"א המיוחסות ל]הרמב"ן דקנה במעות לבד אפי' לדעת ר"ת, דלא גרע מסיטומתא. וראה גם בתשובת רמ"א סי' פז שמשם משמע לכאורה שחשש להחמיר שמעות קונות עכ"פ מדרבנן משום סיטומתא).
One of the reasons Halacha disallows a Jew to take his dispute to a secular court without requesting Halachic permission is because the law of the land (i.e., secular law) isn't always supported by Halacha.
עי' או"ת סי' יב באורים סק"ד. ויש להעיר על מה שנוהגין בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל (ראה שו"ת אג"מ חו"מ ח"א סי' לב, והוא כנראה ע"פ מ"ש בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קמה), דהיינו דוקא ברצון הבעלי דין. ואין זה ענין מוחלט אלא הכל לפי ראות עיני הדיין (שו"ת אג"מ שם). והנה בכ"מ נתפשט המנהג שבשטר בוררות כתוב דיש כח לבית דין לעשות פשרה ע"פ יושר או פשרה קרובה לדין. ופשוט יותר מביעא בכותחא שאסור להכריחם ולאיים עליהם (בנידוי וכתב סירוב וכה"ג) לחתום ולקבל קנין (ראה חו"מ סי' יב ס"ז) על הסכם כזה. ואף כי לפעמים, כדי להשכין השלום, יכולים ללחוץ עליהם להתפשר ולומר כי מחוייבים לוותר מרצונם כ"א לצד שכנגדו למען אשר עי"ז יתקיים גם הצד שלו (עי' שו"ת משיב דבר ח"ג ס"י), וראוי להזהיר ע"ז אולי יצייתו, אבל בכפי' גמורה א"א בשום אופן. והה"נ, שבמקום שאין הדבר יכול להתברר יש לדיין לפסוק לפי ראות עיניו או ע"פ פשרה (סמ"ע סי' יב סקי"ב), והיינו גם בע"כ דבעלי דינים ובלי חתימותיהם, אבל אין מקום להתעסק בפשרה רק במסילת התורה, והדיין המפשר בלי רשות התורה לגזלן יחשב. וראה מ"ש הגה"ק מהר' צבי אלימלך מדינוב (בעל הבני יששכר) בספרו דרך עדותיך (יהושע א,ז בקטע המתחיל אל תסיר ימין ושמאל), הובא דבריו בספר סדר הדין עמ' קיט: "חדשים מקרוב באו ומפשרים כטוב בעיניהם למחצה ולשליש ולרביע באין טענה ומענה .. ישתנה שמם מפשרנים לגזלנים .. וכל מי שיש בו יראת שמים ירחיק מפתח ביתם .. ובאם הי' כחי להתהלך בגדולות אז הייתי אומר בדור הזה לגדור גדר לבטל הפשרות הגם שמצוה הוא, כי פשרה הנהוגה אינה מצוה רק גזל וחמס."
A Beis Din cannot force you to compromise.